בארץ הזאת עוברות כל שנה כ-500,000,000 (חמש מאות מיליון!) ציפורים נודדות, מתוכן כ-500,000 חסידות! הן עוברות מעלינו בשקט מופלא פעמיים בשנה, בסתיו, במעבר מדהים מארצות הקור והשלג שבצפון (באירופה), לארצות הדרום (באפריקה), וחזרה באביב – הן מגיעות במועדים קבועים בשנה ומדייקות מאד, וכבר ירמיהו הנביא (ח', ז) תיאר זאת בדברי תוכחה לעם ישראל, שלא ידע לשמור ולהישמר כמו הציפורים: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותֹר וסיס ועָגוּר שמרו את עֵת בֹּאָנָה ..."!
בכל העולם יש רק עוד שני מעברים כאלה – בגיברלטר עוברות הרבה פחות ציפורים, ובפנמה עוברות יותר – אבל בארץ ישראל עברה גם כל ההיסטוריה האנושית, ולכן היא יחידה בעולם! מתוך כ-4000 שנות היסטוריה, רק בכ-1000 שנה שררה עצמאות בארץ המעבר, שברוב השנים שלטו בה מעצמות (מצרים / אשור-בבל-פרס / רומא לגלגוליה / חליפויות האסלאם עד העותמנים) – פרקי העצמאות בארץ המעבר קשורים כולם בעם ישראל ובתנ"ך: ימי השופטים ובית ראשון / בית שני והחשמונאים / ירושלים הצלבנית / שיבת ציון ומדינת ישראל!
ארץ הגשר הזאת היא גם מפגש מדהים בין אזורי אקלים ים-תיכוני ומדברי, ומאפיינות אותה תנודות חדות בין שנות בצורת לבין שנות גשמים מבורכות – על כך נאמר בתורה:
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתהּ ... ארץ הרים ובקעֹת למטר השמים תשתה מים; ארץ אשר עֵינֵי ה' א-להיך בָּהּ, מֵרֵשית השנה ועד אחרית שנה"; (דברים י"א, י-יב).
כגשר בין יבשות, הארץ כולה מתוחה מצפון לדרום בין ים ומדבר, כאשר הדרכים הגדולות עוברות בעמק החוף ובעמק הירדן (ובערבה), ועמקי האורך בולטים בכל מפה, ובתודעה – דרכי הרוחב הבולטות משתרעות בין צפון למרכז בעמק יזרעאל > בית שאן, ובדרום, בבקעת באר שבע > ערד.
ארץ התנ"ך מפרשת את התנ"ך
ב"ה זכינו לשוב לארץ אבותינו בנס המופלא של קיבוץ גלויות, ואנו יכולים לשוב וללמוד תנ"ך בארץ התנ"ך, בשפת התנ"ך. הלומד פשוטו של מקרא בדור שלנו אינו יכול שלא לצאת אל השטח עם התנ"ך בידו.
חוויה מכוננת עבורי עברה עלי בהר הבית במלחמת ששת הימים, כחייל מילואים צעיר בחטיבת הצנחנים, עת נכנסנו בשער האריות, פנינו אל שער השבטים, ובאנו אל הר הבית. רוב חיילי הלגיון הירדני פינו את ההר ואת העיר לפנות בוקר, כמה שעות לפני כניסתנו. פסעתי בעקבות הזחל"ם של מוטה במזרח הר הבית, וראיתי בעינַי את המדרגות העולות לרמה העליונה, את השערים, ואת כיפת הסלע, מקום המקדש. מיד נזכרתי במשנה של מסכת מידות, שלמדתי בקיץ הקודם, ואמרתי לעצמי – אני עובר עכשיו בעזרת הנשים של בית המקדש. לא היה לי אפילו צל של ספק היכן מקום המקדש, ולא עליתי אל הרמה – מורא מקדש היה עלי – גם במסדר הניצחון, כעבור כמה ימים, לא עליתי אל מקום המקדש, ונשארתי בין העצים.
מאז ועד היום קראתי עשרות תשובות ומחקרים בנושא, רבים מהם מנסים 'להזיז' את המקדש צפונה או דרומה, מערבה ומזרחה מכיפת הסלע. אחד המבינים בסוגיה קשה זו הוא הרב זלמן קורן, איש תורה ומדע, שיודע לקרוא מפה, ולפענח צפונות סלע. הוא שרטט בספרו (חצרות בית ה', ירושלים התשל"ז, עמ' 116-59), את חתך הגבהים הנובע ממסכת מידות, ו'הלביש' אותו על חתכי הגבהים של הר הבית, לפי הדעות השונות. רק במקום אחד מתאימים בדיוק שני החתכים – בקו של כיפת הסלע, אם אנו מקבלים את הזיהוי המתבקש של כיפת הסלע כמקום 'קֹדש הקדשים'. בכל מקום אחר יש הפרשים גדולים מאד. כל בר דעת צריך להבין, כי התאמה כזאת, בין טקסט קדום לבין פני הסלע כיום, היא נדירה ומופלאה, ואין טעם בוויכוח.
עם חזרתנו לגוש עציון, זכינו לגלות את שרידיה של 'דרך האבות', מצפון לעץ האלון "הבודד", במרכז גוש עציון. השרידים שייכים לדרך הרומית, וגם אבן מיל רומית נמצאה (בין אלון שבות לאלעזר). ניתוח טופוגרפי מסודר הביא אותנו למסקנה ברורה, שאין חולק עליה, כי הדרך המרכזית-הקדומה בהר חברון, מבאר שבע וחברון, אל בית לחם וירושלים, אכן עברה בנתיב הזה, עוד הרבה לפני הרומאים, וגם בתקופות התנ"ך. רק המחשבה על כך, שרגלינו מהלכות ב'דרך האבות', שבה הלכו אברהם ויצחק בנו מבאר שבע אל הר המוריה – ובחזרה – העבירה בנו צמרמורת.
כך הרגשנו גם כשותפים זוטרים בתגליות מימי המקרא, ומימי המשנה והתלמוד בדרום הר חברון – למשל, בתל רַבֻד (=דְּבִר), העיר הכנענית שכבש עתניאל בן קנז (שנים רבות לפני הקמת היישוב עתניאל ממול); במעיינות שממערב, יש באופן ברור מעיינות עליונים ותחתונים, והם כנראה "גֻּלֹּת עִלִּית [ו] גֻּלֹּת תחתית" (שופטים א' טו; גל = מעיין, שיר-השירים ד' יב).
אל מול תל מָעִין וחִרבֶּת אֶל כִּרמיל, הבנו בדיוק מדוע כתוב (שמואל-א כ"ה ב): "ואיש במָעוֹן ומַעשֵׂהוּ בַּכַּרמֶל", שכן המעיין הגדול והיציב בכל האזור נמצא בחִרבֶּת אֶל כִּרמיל, ואילו בתל מעון אין מקור מים פרט למי הגשמים. אחרי שזיהינו גם את הדרך העתיקה שעברה מצפון לדרום במזרח הר חברון, ובכִּרמיל היתה תחנה חשובה בגלל המעיין, יכולנו להבין גם מדוע שאול המלך הציב לו יד ניצחון בכרמל (שמואל-א ט"ו יב).
חוויות דומות היו לנו גם בסַמוֹע (=אֶשתְמוֹע), בסוסיה ויתיר, בערד, לכיש ועמק האֵלה – ואחר כך גם במרחבי בנימין והשומרון, הגליל והגולן, במרחבי הנגב וסיני ועבר הירדן, בשפלה ובכרמל (שם גדלתי בנעוריי).
חוויה מדהימה ביותר עברה עָלַי בתחילת דרכה של עפרה בארץ בנימין, במפגש עם פסוקי אברהם אבינו בהר (בעל) חצור, פסגת ההר המרכזי (1016 מ' מעל פני הים), ככל הנראה גבול נחלות בנימין ואפרים (יהושע ט"ז, א; שמואל-ב י"ג, כג), בין עפרה לבין עמק שילֹה –
בימים מיוחדים של אופק בהיר וחד, בדרך כלל אחרי סופות ואף שלגים, עלינו להר חצור לתצפית שאינני מכיר כדוגמתה –
מצפון נשקף החרמון המושלג, והרי הגליל העליון, וכמובן כל השומרון;
מדרום ראינו מלמעלה את ירושלים כולה וכל סביבותיה מבית-אל עד בית לחם וגוש עציון עד פסגת הרי חברון (חלחול, 1020 מ' מעל פני הים) שחברון עצמה מסתתרת מאחוריה;
ממזרח נשקפו כמובן מרחבי מדבר יהודה וים המלח (בעיקר חופו המזרחי, מקומן של "ערי הככר" וסדום המקראית), מעל, הרי מואב והגלעד עד הגולן, ומתחת, בקעת (="ככר") הירדן;
וממערב ראינו את רכס הכרמל (עם מגדל האוניברסיטה של חיפה), ואת עמק החוף והים מחוף הכרמל, חדרה ונתניה והרצליה וגוש דן כולו עד אשדוד ואשקלון –
בהתרגשות עצומה פתחתי את ספר בראשית (י"ג, י-יח) וקראתי את התיאור על פרידת לוט מאבר(ה)ם:
וַיִשָׂא לוט את עיניו וירא את כל כִּכַּר הירדן כי כֻלָהּ משקה ...
ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם [לבית-אל] ...
וה' אָמַר אל אברם אחרי הִפָּרֶד לוט מֵעִמוֹ:
שָׂא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם –
צָפֹנה וָנֶגבּה וָקֵדמה וָיָמה –
כי את כל הארץ אשר אתה רֹאֶה לך אתננה ולזרעך עד עולם;
... קוּם התהלך בארץ לארכּהּ ולרחבּהּ – כי לך אתננה;
מאלון מורה אין תצפית כזאת!
אפילו מפסגת רכס איתמר אין תצפית כזאת!
מבית-אל אין תצפית כזאת!
מהר המוריה אין תצפית כזאת!
גם לא מהר הצופים –
וגם מהרי חברון אין תצפית כזאת!
קראתי שוב ושוב מתחילת "לך-לך" של אבר(ה)ם, ונעצרתי נפעם בביטוי הברור (י"ב, ח):
וַיַעְתֵק משם ההרה
מִקֶדֶם (=מצפון-מזרח) לבית-אל וַיֵט אהלֹה,
בית-אל מִיָם (=מדרום-מערב) והעַי מִקֶדֶם (להר חצור)
וַיִבֶן שם מזבח לה' ויקרא בשֵם ה';
בבת אחת קלטתי שהר חצור הוא מקומו (השני) של אבר(ה)ם ומקום פרידתו מלוט, כי רק משם יש תצפית כזאת – וגם הבנתי, שהזיהוי של בית-אל המקראית הוא כנראה נכון, אבל הזיהוי המקובל של העי הוא מוטעה לחלוטין, ומקומה כנראה ליד עין סמיה, מקדם להר חצור.
מחוויה מדהימה זו של חיבור בין תצפית שלנו לבין תצפית של לוט ואבר(ה)ם נולדה אהבה גדולה ל'תורת ארץ ישראל' הנלמדת בסיורי ארץ התנ"ך עם התנ"ך ביד ובלב.
מכאן נולד גם הרעיון והשם של האתר הזה – שא עיניך וראה –
מכאן גם נרד אל עמק החוף, אל גוש דן ותל-אביב –
רבים חושבים שירושלים וסביבותיה יש בהם קדושה מיוחדת, קשר לעולמות קדומים, תנ"כיים, אבל תל-אביב בנויה על החולות, ועולמה חילוני-מודרני, או ים-תיכוני. בכל שנה אני משתדל להגיע לתל-אביב לפחות פעם אחת, ללימוד ולסיור עם תנ"ך ביד. הנה סיום הכתוב בספר יהושע (י"ט מו) על נחלת דן המערבית – "וּמֵי הירקון והָרַקּוֹן, עם הגבול מול יפו".
בעת כניסתי לתל-אביב, עם נתיבי "אַיָּלוֹן" (שם עיר בנחלת דן, שמן העמק שלה יוצא הנחל המפורסם, יהושע י' יב; י"ט מב), אני נושא את עיני אל מחוץ לרכב ורואה שני נחלים נפגשים – נחל אילון נשפך אל הירקון, כקילומטר אחד לפני שפך הירקון אל הים – ואני רואה בעיני את מה שהכתוב הכפול אומר – "ומי הירקון והרַקון" – שני נחלים מתחברים יחד ונשפכים לים שהוא "הגבול" המערבי של נחלת דן (ראו במדבר ל"ד ו – "הים הגדול וגבול"), ונמשך הגבול לאורך החוף אל "מול יפו".
ברור במקרא (יהושע י"ט מז; שופטים א' לד-לה; שופטים י"ח), שבני דן לא יכלו לממש נחלה זו, ואחר שנלחצו בה לרכס צרעה ואשתאול, ולקרית יערים, עלו רובם צפונה, כבשו את "לשם/ליש" (=תל דן), וקראו לה "כשם דן אביהם". כך חזר רובו של שבט דן אל חבריו לדגל, אשר ונפתלי (במדבר ב' כה-לא), קיים את ברכת משה – "דן גור אריה יזנק מן הבשן" (דברים ל"ג כב, ואחריו נפתלי ואשר). כך 'נולדו' על מפת הארץ שני מקומות שונים בשם 'דן' – תל דן בצפון עם מקורות הירדן (וסמוך לו קיבוץ דן), וגוש דן בתל-אביב וסביבותיה.
גוש דן של היום, עם חוף תל-אביב משפך הירקון עד יפו העתיקה, הוא, אם כן, מימוש ציוני של חזון תנ"כי, חזון ההתנחלות הישראלית מימי יהושע, שלא הצליחה אז להתממש באזור זה.
אבות תל-אביב ידעו זאת והבינו – האם מבינים גם הבנים? צאצאי המתנחלים שהצליחו? האם מלמדים כך בבתי הספר של מדינת ישראל בגוש דן?
בהמשך נסיעתי אל שפך הירקון, והלאה דרומה לאורך החוף, אני חושב על שלמה המלך. היכן בדיוק אסף שלמה את עצי הלבנון המיועדים לבניית ירושלים, עיר "בית ה' ובית המלך" (לפי מלכים-א ט' א,י)? האם בתל קסילה, בתוך הירקון, באתר בו נמצאו כתובות עבריות? – או שהעצים הובאו לנמל העתיק של יפו? בקצה הצפוני או הדרומי של נחלת דן המיועדת?
התשובה מופיעה במקרא בשני מקומות, בדברי חירום מלך צור אל שלמה –
"עבדַי יֹרִדוּ מן הלבנון ימה, ואני אשׂימֵם דֹּברות בים, עד המקום אשר תשלח אלי, ונִפַּצתּים שם [אל החוף], ואתה תִשָּׂא" (=תקבל; מלכים-א ה' כג);
"ואנחנו נִכרֹת עצים מן הלבנון ככל צרכך, וּנְביאֵם לך רַפסֹדוֹת על ים יפו, ואתה תעלה אֹתם ירושלִָם" (דברי-הימים-ב ב' טו).
אבי מורי ז"ל, ד"ר יחיאל בן-נון, שלימדני פרקי לשון ומקרא, האיר את עינינו בתופעה של 'יידוע חלקי' בלשון המקרא – "... עד המקום אשר תשלח אלי", פירושו – 'עד אותו מקום, שיתאים להנחתת הדוברות, באותו יום או לילה, ולפי סימני האור שאנשי שלמה ישגרו מן החוף.
אכן, המקום המדויק חייב להיקבע בכל פעם מחדש, לפי הרוחות והזרמים – זה קרה לכל אורכו של "ים יפו", כפי שמפרש הפסוק בדברי-הימים, ומשם הועלו העצים לירושלים. כשאני נוסע לאורך החוף הזה, בין מגדלי המלונות מזמיני האורחים מן העולם הגדול, לבין הטיילת והחוף, אני מנסה לדמיין את ימי שלמה במקום הזה – את משואות האש המסמנות כל פעם את המקום המדויק "אשר תשלח אלי", את מערך ההנחתה וההובלה, ואת האנשים הפשוטים מ"עַבדֵּי שלמה", שעשו במלאכה ההיא, ימים ולילות.
אלה הן רק דוגמאות ספורות ממה שמתחדש בימינו בהבנת התנ"ך לאור ההליכה בשטח בו אירעו הדברים. חובה לציין גם, כי ההכרעה הגדולה שעתידה להשיב גם את מחקר המקרא אל נקודת הראשית הטהורה, נמצאת בשטח, וגם בחפירות ובמחקר ההיסטורי, במיוחד בבקעת הירדן ובהר עיבל (ראו למשל ספרו של פרופ' אדם זרטל, עם נולד – מזבח הר עיבל וראשית ישראל).
על כל אלה (ועוד) אתם מוזמנים לשמוע בהדרכות, בסיורי הארץ.
אם תקחו מנוי קבוע גם תקחו חלק במאמץ שלנו להפיק סרטונים נוספים, ולשפר את הסרטונים הקיימים בהמשך הדרך.