כ״ד במרחשון ה׳תש״פ (22/11/19) ,יואל בן-נון
ב”ה
- האם יכול להתקבל על דעתו של אדם הגון, שמדינת ישראל (באמצעות הפרקליטות) תגיש כתב אישום על ‘מרמה והפרת אמונים’ נגד איש ציבור, בגלל מעשה שהוא לא עשה, לפי כתב האישום עצמו?
בתיק 2000 מודה היועמ”ש, שהנאשם לא עשה דבר, והתחמק מהצעתו של איל העיתונות!
עד הרגע האחרון קיוויתי בכל ליבי, שלפחות תיק 2000 (בהקשר נתניהו), ייסגר.
כיוון שזה לא קרה, איך אפשר לסמוך על שיקול הדעת, ועל האחריות הציבורית והמשפטית של היועמ”ש והכפופים לו?
- באישום תקדימי על ‘שוחד’ בסיקור תקשורתי, לא די לטעון שזאת ‘טובת הנאה’ לא פחות מכסף, ואולי הרבה יותר – צריך גם להוכיח, שהסיקור היה בתוך מסגרת של הגינות סבירה, ועל כן הטייתו לטובת הנאשם נגועה בשוחד –
או שמא (כטענת הנאשם), הסיקור היה שלילי ומוּטֶה באופן כה חריף, שחובת האיזון הציבורי חלה דווקא על אנשי התקשורת, ובקשותיו של הנאשם היו הגונות?
האם נעשתה עבודת מחקר כלשהי, במטרה לבחון שאלה זו באופן נקי מתחושות אישיות? האם נתבקשו 2-3 מכוני מחקר מקצועיים, להשוות את הסיקור כלפי נתניהו, מול הסיקור כלפי פרס/שרון/ברק בימי כהונתם, לאורך תקופות זמן מקבילות? אם לא – מדוע לא?
- כל עסקה של ‘עד מדינה’ נגועה בשוחד – “נקל בעונש שלך אם תעיד נגד הנאשם העיקרי” – אמנם אין ‘טובת הנאה’ למציעי העסקה (פרט לסיפוק אישי אם בית המשפט יקבל עדות כזאת), אבל (כידוע) עבירת השוחד איננה תלויה בטובת הנאה, והיא עומדת בפני עצמה!
בתיק 4000 קיבל ‘עד מדינה’ (לפי דרישתו התקיפה) לא הקלה בעונש, כי אם חסינות מוחלטת מכל העמדה לדין על מעשיו שלו, ובלבד שימסור את כל החומרים שברשותו, ויעיד נגד הנאשם הראשי –
האם זה לא מעיד על ‘הרשעה מראש’ של מי שחשוד כ”ראש ארגון פשע, שהשתלט על המדינה שלנו, וחובתנו העליונה להרחיקו מהגה השלטון”?
איזו הצדקה אחרת ניתן להעלות לאישור תקדימי של עסקת עדות שוחד, כדי להרשיע בעבירת שוחד, איש ציבור שנבחר על ידי הציבור?
יש לי קושי נפשי ומוסרי להגן על ההתנהלות ועל הסגנון של בנימין נתניהו כראש ממשלה, למרות הישגיו העצומים לטובת מדינת ישראל –
אבל האמון שלי בעבודתם המקצועית של אגף החקירות ופרקליטות המדינה, נפגע קשות מגל ההדלפות המכוון בבירור לגיוס עדים נוספים, ולהרשעה ציבורית חד צדדית, ואבד לחלוטין בגלל שלוש השאלות שהוצגו לעיל –
בלב כבד ועצוב, ובשעה שמדינת ישראל ניצבת על פרשת דרכים חסרת תקדים, לא נותרה לי ברירה אלא להתייצב נגד ההכרעה של היועמ”ש, ודווקא מן הסיבה המוסרית.
טור זה נכתב לפני זמן רב (בתאריך 22 בנובמבר 2019) –
מכיוון שהשאלות רק התעצמו, אנו מעלים אותו מחדש עם פתיחת שלב ההוכחות במשפט נתניהו, יחד עם המאמר של אורי קליין באתר ‘מידה’, שמסכם את הבעיות החמורות במשפט זה.